ניסיתי שוב לצרוח, אבל יצאו מפי הסתום בנייר דבק רק קולות לא ברורים. הוא יצא לרגע וחזר מיד עם מזרק גדול ובתוכו נוזל בצבע אדום.
"מצטער, אין לי ברירה. אני מקווה שזה ירגיע אותך" אמר.
ניסיתי לסמן לו שיוריד מפי את נייר הדבק, כדי שאוכל להגיד לו משהו, או להתחנן על חיי. הוא לא שם לב אליי. דיברתי בליבי לאלוהים שיעזור לי.
"אני מקווה מאוד שזה יעזו..." הוא לא הספיק לסיים את המשפט כשלפתע נשמעו 2 יריות. נבהלתי. הבחנתי בדמות מתקרבת אל דייויד הפצוע ומזמינה אמבולנס. הדמות עזרה לי לקום מהרצפה והתירה את החבל מפי, מידי ומרגלי. זיהיתי אותה. זו הייתה קארין, הבחורה הצעירה המתלמדת בקורס חוקרים ביחידה. יצאנו לחצר הבית. קארין חיכתה לאמבולנס ואילו אני... ישבתי על הספסל והייתי עסוק בלעכל את מה שקרה. לא הבנתי איך זה קרה. הייתי יכול למות. אני צריך ללמוד לא ללכת לבתים של חשודים לבד. קארין התקרבה אליי.
"אתה בסדר?" שאלה בעדינות.
"כן" השבתי, "איך ידעת שאני פה?"
"דאגתי לך" אמרה בשקט.
היא התקרבה אליי. אני התקרבתי אליה. ואז באה הנשיקה.
האמבולנס הגיע. הפרמדיקים לקחו את דייויד באלונקה והכניסו אותו לאמבולנס.
"מה קורה איתו?" שאלה קארין את אחד הפרמדיקים.
"הוא במצב בינוני, כדור אחד פגע לו בבטן וכדור אחד החטיא. אני מאמין שהוא יוכל להשתקם" אמר והוסיף לשאול, "מי ירה בו?"
"אני" לקחה קארין אחריות על המעשה.
"למה? מה קרה?" שאל.
"הוא קשר אותי ואיים עלי במזרק" סיפרתי, "קארין ראתה במקרה את מה שקרה וירתה בו"
"אוקיי.. אני חייב לזוז, אני אהיה אתכם בקשר מבית החולים" אמר.
צעדנו לכיוון הרכב המשטרתי ביחד. קארין צעדה בראש מורכן ובמבט מודאג.
"מה קרה?" שאלתי.
"כי אני פצעתי אותו" אמרה, " יכולתי פשוט לעצור אותו"
"איך היית עוצרת אותו?" שאלתי, "גם אותך הוא היה קושר. את הצלת אותי"
"בטח יעיפו אותי עכשיו מהקורס" אמרה.
מקווה שאהבתם:)
המשך - עד שבוע הבא:)
חג שמח:)
 - 2 יריות');){kind=link}