החבלן פוצץ את התיק. כולם נבהלו. היו צעקות והרבה בכי ודמעות. הפתחה שריפה.
לפתע אני, יונתן ומיכל שמענו קול בכי חרישי. כולנו הבטנו אחורה. זה היה ילד קטן שלא הספיק להכנס פנימה בזמן.
יונתן ומיכל מיהרו אליו. אני הזמנתי צוות של מכבי אש.
בינתיים יונתן מיהר להוציא תיק עזרה ראשונה שהיה מונח באופן קבוע בתא המטען של הרכב המשטרתי. במזל השריטה שקיבל הילד מהרסיסים הייתה לא עמוקה עד כדי כך שהיינו צריכים להגיע איתו לחדר מיון. יונתן חיטא לילד את השריטה, שבאותו הזמן בכה וצעק מתוך פחד ובהלה.
מכבי האש ירדו במהירות מהכבאית עם הרבה שקים של חול וצינורות מים גדולים. הם כיבו לבסוף את השריפה. אחד מהכבאים התקרב קצת לתיק ובדק מה היה בתוכו.
"אני לא מאמין," מלמל, "יש פה 5 קילו של חומר נפץ!!"
"מה?!" הופתעתי והלכתי לבדוק. הכבאי לא טעה.
הגננות הזמינו את הוריהם של כל הילדים כדי שיבואו לאסוף אותם. עשרות הורים מודאגים אספו את ילדיהם המפוחדים לידיהם עד לילד האחרון. הגננת והסייעת פנו לכיוון המבנה הפנימי של הגן, לנקות וללכת הביתה.
"חכו," עצרתי אותן, "אתן באות איתנו"
"מה?" הביטו בי הגננות במבט שואל.
"מה לא ברור? אתן באות איתנו" הסברתי בשנית.
"רגע, אתה מאשים אותנו?" שאלו.
"לא. זה עניין של נוחות. בואו איתי בבקשה" ביקשתי אותן.
בלית ברירה הן נכנסו לרכב והתחלנו לנסוע. מיכל נהגה, יונתן לצידה ואני ישבתי מאחור בין הגננת לסייעת, כדי לוודא שלא יתקשרו זו עם זו.
הנסיעה כולה חלפה בשתיקה.
הגענו. הכנסתי את הגננת קודם לחקירה.
"שבי" פקדתי, "אנחנו הולכים לדבר קצת"
"מה אני עשיתי?" שאלה.
"מי לדעתך יכול לשים 5 קילו חומר נפץ בתוך תיק שמונח באמצע חצר עם משחקים של ילדים בני 3 ו-4?"
"אני לא יודעת..."
"מי לדעתך יכול לעשות דבר כזה? יש מישהו שהסתכסך איתך או עם הסייעת לאחרונה? אולי בעבר?"
"אני... לא..." מלמלה, מנסה להיזכר.
מקווה שאהבתם:)
המשך - הערב/מחר אחר הצהריים או בערב:)
שבת שלום:)
 - סיפור מרתק, מותח ומעניין!');){kind=link}