לא ידעתי מה לענות.
"לא" אמרתי בשקט, "מצטער, זה לא יקרה שוב"
"כדאי לך שזה לא יקרה שוב," אמרה החוקרת והוסיפה, "אני לא רוצה לראות אותך פה יותר, זה ברור?"
"כן" עניתי. הרגשתי כל כך מושפל.
"קח," אמרה והניחה ספר קטן ועבה על השולחן.
"מה זה?" שאלתי.
"ספר החוקים של המשטרה" ענתה, "כדאי לך לקרוא את זה לפני שאתה הולך לישון אם אתה לא רוצה להגיע לכאן שוב"
"תודה" הודיתי.
"טוב, אתה משוחרר. אתה יכול לחזור ליחידה" אמרה והתקדמה לעברי עם מפתח לאזיקים.
אחרי שמילאתי טופס שנתנו לי למלא בקבלה יכולתי לחזור ליחידה. נכנסתי לרכבי.
"איך אני אראה את הפרצוף שלי עכשיו?! בטח ישאלו אותי המון שאלות..." חשבתי לעצמי.
הגעתי ליחידה. החלטתי להתנהג כאילו לא קרה כלום, או לפחות לא משהו רציני.
"מה נשמע?" שאלתי.
"קיבלנו קריאה על חפץ חשוד בגן "אורטל" בנתניה," ענתה מיכל, "אנחנו נוסעים לשם, בוא"
אני, יונתן ומיכל נכנסנו לרכב המשטרתי ונסענו לרחוב "הדס" 53, הרחוב בו נמצא הגן. יונתן לקח איתו רובוט חבלן למקרה שנצטרך לפוצץ את החפץ. עידן נשאר ביחידה להמשיך לאסוף פרטים.
הנסיעה הייתה ארוכה, ומיכל התחילה לשאול שאלות.
"איפה היית כל כך הרבה זמן?"
"עזבי" עניתי, "לא משנה".
יונתן הבין אותי ושתק.
חלפו 45 דקות של נסיעה ארוכה. אני, מיכל ויונתן נכנסנו. הגננות הראו לנו את החפץ. זה היה תיק מוזר שהיה מונח על החול. הוצאתי את הרובוט החבלן. יונתן ומיכל עזרו לגננות להכניס את כל הילדים פנימה ולהרגיע אותם. אני שלטתי בשלט רחוק על החבלן.
"כרגע יישמעו מספר יריות של חבלן, נא להישאר במקומות, אני חוזר, נא להישאר במקומות" קרא יונתן ברמקול.
כיוונתי את החבלן לכיוון התיק. לחצתי על הכפתור המפוצץ.
מקווה שאהבתם:)
המשך - מחר אחר הצהריים/מחר בערב:)
המשך יום נעים:)
 - סיפור מרתק, מותח ומעניין!');){kind=link}